בס"ד
שרה, בת עשרים ואחת, גדלה בבית שניתן לקרוא לו מורכב. בוגרת סמינר 'רגיל' – אחד כזה שהוא לא המבוקש ביותר, אבל כן מוכר. היא לא הייתה פופולרית ולא דחויה לגמרי, רגילה. בכל יום אחרי הלימודים היא חזרה לבית שהוא לא שלה. הוריה התגרשו בגיל צעיר. אבא שלה רצה להינשא מחדש, והעדיף לעשות זאת ללא ילדים שיקשו עליו. אמא שלה לא הייתה בעלת יכולת לגדל אותה לבד, ולשרה לא היה איפה לגור. רשויות הרווחה התערבו, והיא יצאה מהבית למשפחת אומנה. ההסדר לא נמשך לזמן רב, ולכן היא עברה לפנימיה, ואז שוב למשפחת אומנה. היא סיימה י"ב ונרשמה לסמינר, אבל בשלב הזה האומנה הסתיימה, ולא היה לה לאן ללכת.

כדי לדבר על שרה, ועל הנושא החשוב והכל כך מעשי הזה, הזמנתי להקלטת הפרק הראשון היום מיכל ינאי, מנהלת 'תוכנית לפידות'.

נועם: ברוכה הבאה מיכל. נשמח אם תספרי לנו בכמה מילים על 'תוכנית לפידות' ועל 'קרן ידידות טורונטו'.
מיכל: שלום נועם, תודה רבה על ההזדמנות ועל ההזמנה. 'קרן ידידות טורונטו' – מיסודה של 'קרן פרידברג', היא בעצם חממה לפיתוח של מודלים ותוכניות חדשניות. אנחנו מפתחים מענים חדשניים, מקצועיים ואפקטיביים. אנחנו גם מעודדים לראות את האפקטיביות של התוכניות שאנחנו מפתחים, וכל זאת במטרה לצמצם את הפערים בקרב אוכלוסיות מהפריפריה החברתית. אנחנו יוזמים לא מעט שיתופי פעולה, במטרה שהמודלים והתוכניות שאנחנו מפתחים אכן יאומצו על ידי המערכות הציבוריות בישראל. אני רוצה לספר בקצרה על 'תוכנית לפידות'. זו תוכנית שהיא אחת מעשר התוכניות שהקרן מפעילה, והמטרה שלה היא לפתח ולהתאים מענים ושירותים לנערות ולצעירות חרדיות ומרקע חרדי במצבי סיכון.
נועם: אז מה שאתם עושים בעצם – נמצאים בשטח, אוספים מידע, מנסים לראות מה מענה הכי טוב, ומנסים ללמד אחרים איך לעשות את זה אם אפשר?
מיכל: ליתר דיוק, ב'תוכנית לפידות' באופן ספציפי אנחנו דווקא שומעים, ניזונים הרבה מהשטח, ולא תמיד פוגשים את הנערות והצעירות עצמן. יש לא מעט ארגונים שעוסקים ומנסים לתת מענה לאותן נערות וצעירות, אנחנו שומעים את הצרכים גם מהם, ומנסים לפתח מענים שיתאימו.
נועם: טוב. יש לי עוד כמה שאלות, אבל בואי נלך אחורה. החברות של שרה לא ידעו שהיא במשפחת אומנה, אולי גם המורות שלה לא ידעו, ואני מבינה אותה שהיא לא שיתפה. אבל, הסיפור הזה מעורר בי מחשבה על מה שאנחנו לא יודעות. ילדות, נערות, בחורות, שאין להן היכן לגור, זה נדיר או לא כל כך?
מיכל: לא ממש. לא הייתי אומרת שזה נדיר. במקרה כמו של שרה, ובעוד מקרים אחרים נוספים, קצת שונים, יש נערות וצעירות לא מעטות, שהבית אינו המקום המיטיב עבורן. זה לא המקום שבאמת כדאי שהן תהיינה בו. יכולות להיות לכך סיבות רבות ומגוונות, למשל, פגיעה מתמשכת על ידי בן משפחה.
נועם: את מתכוונת, כשלא מוצאים את הפוגע, כשהמשפחה לא עושה התערבות מתאימה. כן?
מיכל: נכון. ושוב זה מורכב. אני לא שופטת פה, אבל לפעמים המשפחה באמת מחליטה שהפוגע ממשיך להיות בבית. ההתמודדות של אחד ההורים או של הנערה או הצעירה היא מורכבות נפשית. לא קל להכיל את הדבר הזה – אלימות כזו או אחרת. כן, אנחנו מדברים לא רק על אלימות פיזית. לצערנו יש הרבה סוגי אלימות. לפעמים הסיבה היא לא אלימות אלא נסיבות משפחתיות שהשתנו, כמו שבאמת תיארת אצל שרה. בהרבה פעמים כאלו הבית הוא לא סביבה מיטיבה לנערה או לצעירה. לפעמים אין עורף משפחתי, כלומר אחד או שני ההורים נפטרו ואין מי שיטפל בילדים.
נועם : אני שומעת את מה שאת אומרת, את הדוגמאות השונות והרבות, ואני בטוחה שיש עוד כל מיני שלא הזכרנו, וזה בסדר. זה מספיק לי בשלב הזה. אני חושבת על זה שהמאפיין המשותף של כולם הוא – איזושהי חוסר יכולת. הדוגמה של שרה שהבאנו כאן היא נוראית וקורעת את הלב, אבל היא גם מצב קצת טכני. אין שם הורים שיכולים לגדל. כשאת הבאת את כל הדוגמאות האחרות אני חושבת על עוד הרבה מקרים ששמעתי עליהם, שבוודאי גם המורות המאזינות לנו, ובוודאי ובוודאי המטפלות והמטפלים המאזינים לנו מכירים, ואולי גם מאזינים המכירים את החיים מהשכונה. מה עושים עם כל הנערות האלה?
מיכל: באמת מנסים למצוא לכולן מענה דיור. דיור זה אולי רק הקצה של הקרחון כי צריך קורת גג איפה לישון, כדי שבאמת לא תהיינה ברחוב.
'מענה דיור' נועד להיות משהו מעבר לצרכים הבסיסיים- לעזור לנערה או לצעירה להשתקם, ולבנות את החיים שלה. לתת לה כלים כדי להצליח לנהל בהמשך חיים יצרניים ועצמאיים. יש מיגוון של מענים. אולי כדאי לדעת איזה סוגים של מענים קיימים, ומתי פונים לכל אחד מהם.
נועם: כן, זה חשוב. כי הזכרנו מקודם את הצרכים הבסיסיים, ואת מדברת על רמה אחת יותר ממזון וקורת גג ללון בה. אשמח לשמוע
מיכל: נתחיל אולי על 'הלנת חירום' שלא תמיד קוראים לה בשמה ,לפעמים קוראים לה 'קורת גג'. קורות גג 'הלנת חירום' דואגת לצרכים הבסיסיים. כלומר, לצורך העניין ,נערה או צעירה שאין לה איפה לישון בלילה, כי הבית שלה לא מתאים וגם הרחוב הוא כמובן מקום לא מתאים, [ושלא לדבר על מצבי ניצול], נערה כזו יכולה לבוא ולדפוק בדלת של הלנת חירום. במסגרת הלנת החירום פותחים לה את הדלת ויש לה מקום, קורת גג, לאותו לילה. לא צריך הפניה – אפשר לבוא ולשהות שם. אבל אחרי אותו לילה מתחיל תהליך של בירור של הצורך. מענה הדיור הזה, או 'הלנת החירום', היא לזמן מאוד מוגבל – לתקופה של עד שלושה חודשים, תלוי בעצם אם אנחנו מדברים על נערות או צעירות, שאגב, אכן מעני הדיור הם נפרדים. במהלך החודשים הללו, מנסים יחד עם הנערה או הצעירה לבנות איזושהי תוכנית המשך טיפולית. זה לא מענה שבאמת יכול לתת את כל המעטפת. זה הוא מענה שנועד לזמן קצר וממנו יוצאים לראות איך בעצם ממשיכים את הטיפול באותה נערה או צעירה.
נועם: יש לי יש לי הרבה שאלות אבל אני אחכה איתן לפרק בו נתעמק בהלנת חירום. כי זה באמת נורא מורכב: דופקים בדלת והנערה נכנסת בלי שאלות. זה גם מעורר מצבים. אבל, מיכל, בבקשה, אני אפסיק להפריע לך😊
מיכל: …מענים שבאמת נותנים יותר טיפול: קודם אדבר על ההוסטלים עבור צעירות, ואחר כך נדבר על המענים המיועדים לנערות מתחת לגיל שמונה עשרה. הוסטל זה מקום שניתן לשהות בו תקופה ארוכה יותר, ובו ניתנת מעטפת טיפולית יותר רחבה, שמטרתה לסייע לצעירות לשקם את חייהן, ולתת להן כלים כהכנה לחיים עצמאיים. זוהי מסגרת עם כללים ברורים. צריך לחזור עד שעות מסוימות, צריך לקום בבוקר בשעה שנקבעה. יש אנשי צוות לכל אורך היממה כדי לסייע לנערה ולצעירה בכל מה שהיא צריכה כדי להתקדם הלאה. זה לגבי ההוסטלים. אם אנחנו מדברות על מתחת לגיל שמונה עשרה, לגיל הזה מיועדות פנימיות שנותנות את כל המענה הנדרש לנערות. בחלק מהפנימיות יש גם בית ספר, כאשר, שוב, מצופה שם לתת את כל המעטפת לנערה, כדי שתוכל לתפקד בגיל הזה, וגם בהמשך לצאת לחיים עצמאים עם כל הכלים הנדרשים.
נועם: תוך כדי השיחה הזאת אנחנו למעשה עושות כאן כבר איזושהי הבחנה בין נערות וצעירות. אנחנו נשתמש במונחים האלה בין נערות לצעירות במשך כל הסדרה הזאת, כי זה באמת איזה שהוא הבדל פחות או יותר של יום אחד. למחרת יום הולדת של גיל 18 המעמד החוקי הוא מעמד אחר. אני אומרת 'פחות או יותר' כי יש חריגים תמיד – בכל מקום, בכל זמן ובכל שעה. קורת גג ניתנת בגלל שהיא מיועדת למצבי חירום, אז היא ניתנת גם לנערות וגם לצעירות, זאת אומרת אף אחד לא ישאל אותך בכניסה בת כמה את. עם זאת, הוסטלים מתחלקים ממש לפי נערות וצעירות, זאת אומרת, מן הסתם יש גם יש הבדלים ברמת העצמאות שניתנת וברמת הפיקוח, וככה מתייחסים לגיל – הגיל הוא פקטור.
מיכל: הגיל הוא פקטור כי גם משימות החיים שנדרשות בעצם מנערה ומצעירה הן שונות. אפשר אולי להגיד שדווקא בחברה החרדית גיל שמונה עשרה הוא לאו דווקא מה שנקרא קו פרשת המים, כי יש עדיין את הסמינר למי שנשארת בתוך החברה. אבל גם היום יש נערות חרדיות שבגיל שמונה עשרה לאו דווקא ממשיכות לסמינר, ובנוסף, בשביל הנערות בסיכון הרבה פעמים גיל שמונה עשרה הוא כן רלוונטי, כן גיל של קו פרשת מים, של מעבר כלשהו. לעתים גם דברים שעד גיל שמונה עשרה לא נחשפו, או לא הכל, כי נשארה עדיין מחשבה לא להרוס את את מה שיש. יש נערות שמבינות בגיל שמונה עשרה שזה לא מיטיב אתן – השהות בבית ומחליטות לצאת. יש פה גם עניין טכני, לפחות לגבי סמינרים – לא בכל מקום בארץ יש סמינרים. הרבה פעמים כן יש מעבר של הנערה בתוך המסגרת החינוכית, וזה מאפשר תנועה כלשהי. אולי זה לא גיל שמונה עשרה ספציפית, אלא באמת במעבר מכיתה י"ב והלאה.
נועם: אוקיי. אני עצרתי אותך אחרי שדברת על ההוסטלים, בשביל לעשות את ההבחנה בין נערות לצעירות. יש מענים נוספים? אם כן, אז נדבר גם עליהם.
מיכל: אני אדבר עכשיו על מענים לצעירות. קודם אוסיף עוד, כי מתחת לגיל שמונה עשרה הנערות הן קטינות ולכן הן גם תחת חוק, וזה הרבה יותר נוקשה . מעל גיל שמונה עשרה, מכיוון שהן כבר עצמאיות ובגירות, ויכולות באופן עקרוני לקבל אחריות על עצמן, יש מסגרות דיור נוספות.
דירות מעבר. דירות מעבר הן מכמה סוגים: יש דירות שמיועדות לנערות שהן בוגרות פנימיות או משפחתונים או כפרי נוער, שבגדול יצאו מהבית לפני גיל שמונה עשרה, והתהליך הטיפולי עדיין לא הסתיים, והן עדיין צריכות תמיכה וליווי. יש דירות בשם 'גשר לעצמאות' דירות השייכות לתוכנית בשם 'גשר לעצמאות 'של משרד הרווחה. במסגרת התוכנית הזו יש דירות מותאמות לקהילה. עכשיו אמורה להיפתח דירה כזו בירושלים, והיה גם אמור לצאת מכרז חדש שירחיב את מספר הדירות המותאמות לקהילה. גם זה סוג של דירות מעבר. יש דירות מעבר שהן לאו דווקא עבור בוגרות שהזכרנו מקודם, אלא עבור צעירות ככלל, והרבה פעמים רשויות מקומיות פותחות אותן לעמותות. מה שמשותף בעצם לדירות המעבר זה שאמור להיות בהן תפקוד עצמאי של הצעירה, אבל עדיין עם ליווי ותמיכה של איש טיפול, כדי להצליח להגיע ולמצוא את הפוטנציאל, ולרכוש את כל הכלים כדי לצאת לעצמאות.
מסגרת נוספת ככה שלא הזכרתי עד עתה היא מסגרת שנקרא 'דיורית'. יש דיורית פה בירושלים שמיועדת לצעירות דתיות חרדיות, או יותר מדויק מרקע דתי וחרדי, כי אני מניחה שצעירה חרדית ממש יהיה לה קשה לשהות שם. זו מסגרת שנמצאת במעונות של הר הצופים – מעונות הסטודנטים, שיש שם חיים עצמאיים של הצעירות, כמו כל שותפות במעונות של סטודנטים, כאשר במרחב הציבורי נשמרת השבת וגם כשרות. הייחוד של המסגרת הזאת 'הדיורית' נקרא 'מענה הפוך'. כלומר. אם בכל מסגרת שאנחנו מכירים, את מחויבת לפגוש את העובדת הסוציאלית, ולהגיע לפגישה זו או אחרת, ב'דיורית' את אמורה לבוא ולבקש את העזרה, את הליווי והתמיכה. את לא חייבת. זאת אומרת, העובדת הסוציאלית נמצאת שם, המנהלת של ה'דיורית' נמצאת שם בשבילך, אבל את בוחרת כמה למצות ולהשתמש בשירותים שהיא נותנת וכמה לא, וכמה לחיות במקום הזה שלך בעצמאות.
נועם: אבל מאפשרים את זה. זאת אומרת את יכולה לחיות ב'דיורית' ולא לעשות שום תהליך.
מיכל: אני מניחה שהזמן שבו תוכלי לשהות שם בכל אופן יתקצר, כי בסופו של דבר צריך לראות אותך מדי פעם. אבל עדיין באמת זה הדגש. כלומר, גם כאשר מקבלים אותך ל'דיורית' בעצם מנסים לראות מה המוטיבציה שלך להגיע, ובמה את זקוקה לסיוע, ולראות האם את הולכת להיעזר בשירותים לפחות חלקית.
נועם: לפני כן קטעתי אותך עם הצעירות והנערות. את מספרת כאן על מענים שונים שמתאימים לנערות ולצעירות ושזה לא רק עניין של גיל. אני שומעת מבין הדברים שאת אומרת שיש איזושהי חלוקה בין מצבי רקע ואולי מצב רוחני. כשאנחנו מדברות ספציפית על הקהילה החרדית, אני שואלת אותך: איך מחליטים מי מתאימה לאיפה? ואם אני מגבירה מעט את הווליום של השאלה: מי מחליט?
מיכל: לפני שנדבר על 'מי מחליט', נעשה את ההבחנות שחשוב לעשות כדי למקם אותנו במפה הגדולה הזאת של ה'מענה דיור'. באמת הקפדתי להגיד נערות, צעירות, נערות, צעירות, לעמוד על החלוקה הבסיסית של נערות עד גיל 18 לעומת צעירות 18 פלוס. בנוגע למענה הדיור היום המדינה מכירה בצעירות או בצורך לתת להם מענה עד גיל 25. אם כך נחלק" צעירות – 18 עד 25, נערות – מתחת ל 18. אדגיש שוב מה שדיברנו מקודם, שיש הבדל גם במעמד החוקי. כדי שניתן יהיה להוציא נערה מהבית מתחת לגיל 18 חייבים את ההחלטה הרווחה שבאמת צריך להוציא אותה, וגם המקום שאליו תצא יהיה מתאים ומפוקח על ידי הרווחה. גם בלינת חירום שדיברנו עליה מקודם, יש לינת חירום לנערות מתחת ל 18, ויש לינת חירום לצעירות מעל גיל 18. אולי זה לא מדויק שמגיעים ודופקים בדלת -יהיה מעניין לשמוע על זה בפרק שתעשו על לינת חירום, כן מבררים קודם ואז שולחים את הנערה או את הצעירה.
דיברת קצת על הנושא הרוחני. אני חושבת שהנושא הזה באמת ייחודי לחברה ולקהילה החרדית, ששם אני נפגשת הרבה פעמים באנשי מקצוע שמאוד מהססים. הם חוששים: אם אני אשלח אותה למסגרת הזאת אז אולי הרוחניות שלה תיפגע והרמה הדתית שלה תיפגע…
נועם: אני מניחה שאי אפשר לעשות מעני חירום, או מענים לצעירות בסיכון, או דירות מעבר, שיהיו מותאמים לפי כל אחת מהרמות הרוחניות. אם ניקח את כל הסמינרים בירושלים, ונצטרך להתאים דירה לכל אחת מהסגנונות –תקנון, סוג, וכן הלאה, לא נסיים עם זה. יש שיקולים, אבל בכל זאת.
מיכל: זה נושא קריטי, וחס וחלילה שלא ישמע מדברי שאני מזלזלת בו. לא. בהחלט יש לו מקום. הרבה פעמים מחליטים לאן להפנות גם לפי השיקול הזה, כלומר האם אולי מעטפת פחות טיפולית לפי ההגדרות של המשרד, אבל בסופו של דבר יותר מתאים מבחינה רוחנית, ואז אפשר לתת השלמות, או לפחות קצת השלמות. עוד אוסיף שעשו גם בשירותים של המשרד עוד התאמות עבור החרדיות, התאמות שלא היו באותם מענים עבור אוכלוסיות אחרות. לדוגמה: שתהיה שותפה בוגרת, או מדריכת לילה, או איך שנקרא לזה, גם עבור צעירות, שזה דבר שלא נמצא בעצם בדירות מעבר עבור צעירות או צעירים אחרים מהאוכלוסייה הכללית. זה משהו שנעשה כדי לאפשר את המקום הזה, מתוך ההבנה שצריך עוד שכבה של מעטפת שהיא לא רק טיפולית אלא גם רוחנית.
נועם: זו גם התאמה תרבותית. בעולם החרדי פחות נהוג לעודד צעירות לחיים עצמאיים. אני חושבת איזה עוד חלוקות יש.
מיכל: המעטפת הטיפולית שנדרשת כמובן שגם היא סעיף בחלוקה שצריך לעשות. אם יש קושי בתפקוד, גם בתפקוד היומיומי, אז צריך הוסטל וכדומה, ואם לא – מספיקה דירת מעבר.
נועם: שאלתי מי מחליט.
מיכל: אני חושבת שהרבה פעמים לכאורה ההחלטה היא של מי שמפנה. כי באמת יש כל מיני אפשרויות לאן להפנות. אם אומרים: המצב הרוחני הוא הדבר שמוביל אותי, אז יש מעני דיור שהם לא מפוקחים על ידי משרד הרווחה, ויש לכאורה לבן אדם המפנה יכולת להגיד: אני מעדיף או מעדיפה להפנות למקום שהוא לא מפוקח על ידי משרד הרווחה, אבל מבחינה רוחנית מתאים לנערה או לצעירה.
במסגרות של משרד הרווחה ההחלטה היא בסופו של דבר על ידי אשת המקצוע שמפנה, ובסופו של דבר יש לכל אחד ממעני הדיור יש סוג של אינטייק, ששם מוחלט אם זה מתאים או לא מתאים גם מבחינת הרמה התפקודית, וכן יש כמובן הצפה או שיקוף של איזה סוג מענה רוחני ניתן או לא ניתן.
נועם: אני אציין עכשיו שמסביב לפרק – או בסוף הפרק או בטקסט הנלווה, אנחנו נפנה למענים הקיימים. אם אתם יודעים על מישהי שזקוקה למענה דיור, תוכלו לעשות ברור יותר עמוק לגבי התהליך עצמו, כי בתהליך עצמו אנחנו כמעט לא נוגעים כעת. הזכרת עכשיו אינטייק ואיזה שהוא מיון שנעשה, אבל מן הסתם יש תהליכים שונים רלוונטיים לכל אחד מהפתרונות.
יש חלוקה נוספת שהיית רוצה לדבר עליה? דיברנו על גיל, דיברנו על מצב רוחני, דיברנו על תפקוד, על מעטפת טיפולית, ובסך הכל על כך שהמערכת בודקת מה יותר חשוב ממה לכל מקרה ספציפי. זה משמח אותי לשמוע, כי זה מאוד נשמע לי מותאם אישית.
מיכל: את יודעת, לכאורה כן, וכנראה שהרבה פעמים לא. אולי צריך שיהיו מענים רבים יותר, שבאמת יצליחו לעשות גם את הדירוג הזה מבחינה רוחנית וטיפולית, שיהיה קצת יותר מנעד, וגם אולי יותר בפריסה הגיאוגרפית. אני אגיד בסוגריים שהרבה מהמענים, או הרוב המוחלט של המענים, הוא בירושלים, ומן הסתם יש צעירות שזקוקות למענה דיור לא רק בירושלים. אני מתייחסת אל מענה הדיור לצעירות. מענה הדיור לנערות, או הפנימיות והמשפחתונים הם הרבה יותר נפוצים ברחבי הארץ, אבל לצעירות כמעט ואין.
נועם: הלוואי שזה יתפתח. אנחנו כבר לקראת סיום ויש לי שאלה שנמצאת לי בראש עוד מתחילת הפרק. התחלנו את הפרק עם סיפור על שרה, שהמאזינים והמאזינות שלי יודעים, כמובן, שהוא סיפור בדיוני שאני המצאתי – לא פגשתי מעולם את שרה, ואני לא יודעת מי היא, וגם את הנסיבות המצאתי. אני יודעת שיש נערות וצעירות עם קשיים, שיש להם הורים ועוד אחים שגדלים בבית, וגם הן זקוקות למענה דיור. אז למה לא לעזור להורים להיות הורים?
מיכל: אני באמת רוצה לקחת את מה שאת אומרת בשתי ידיים. המגמה של הקהילה החרדית הייתה מאז ומתמיד לנסות כמה שפחות להוציא מהבית, והיום לשמחתנו גם המגמה של הרווחה היא כמה שפחות להוציא מהבית – לפתח כמה שיותר מענים בתוך הקהילה שיכלו לעזור לילדים ולהורים. לתת הרבה תמיכה גם להורים שצריכים עזרה בגידול ובהורות שלהם, כדי להימנע מלהוציא את הילדים מהבית. הוצאה מהבית זה מוצא אחרון. היום מובן לכולם שאין תחליף למשפחה. הקדוש ברוך הוא שלח נשמות להורים מסוימים כדי שיגדלו אותם, אז כדי להוציא אותם מהבית צריך לבדוק היטב שבאמת יש צורך בכך. נדייק – זה כשאנחנו מדברים על הנערות. כשהצעירות מחליטות לצאת מהבית זה כבר סיפור אחר, כי הן כבר נמצאות במקום יותר עצמאי.
נועם: אנחנו מדברות יותר מזה. אנחנו מדברות עצם הרעיון שהמדינה דואגת למצבי סיכון, ושל זה שיש מעני דיור, והמחשבה הראשונה שלי היא – שהמשאבים האלה אמורים להיות מופנים לתת לאנשים את הכלים לדאוג למענים בעצמם. מעני דיור, הם האלטרנטיבה כשאין אפשרות אחרת.
אם אנחנו חוזרות להתחלה למילים שאמרת לי: עורף משפחתי ומסוגלות, גם אם אנחנו מאוד מאוד היינו רוצות להאמין שאפשר לתת כלים ותמיד לשנות את זה, חובה לבדוק אם זה עובד. אז את אומרת – בודקים קודם כל אם אפשר לעשות את זה, ורק אם לא – רק אז מפנים?
מיכל: אז זה מוצא אחרון, שוב, זה מוצא אחרון. מנסים לשלב בתוך תוכניות, בתוך הקהילה, ורק כמוצא אחרון להוציא מהבית. ושוב – יש מקום ויש מקומות שצריך, שטוב שיצאו מהבית. אבל לא זו ברירית המחדל. זו לא הבחירה הראשונה. ושוב אדגיש שיש מצבים שבהם אין ברירה לגמרי. זאת אומרת אם יש פגיעה, ועדיין יש פגיעה, והפוגע לא מוצא מהבית, אז אין פה תהליך לעשות.
נועם: אני שואלת שאלה. את מנהלת תוכנית שהמטרה שלה היא לעזור למעשה, לסייע בנושא של מעני דיור, או לא רק מעני דיור אל בכלל בנושאים של צעירות ונערות בסיכון, [וגם צעירים ונערים שלא דיברנו על זה בכלל, והייתי רוצה שנדבר על זה יותר, אבל כרגע צעירות ונערות זה המיקוד שלנו.] ואת פוגשת את האנשים בתוך הקהילה החרדית, שבה להבדיל מקהילות אחרות יש מענים סוציאליים פנימיים מרובים. ואני שואלת: האם יש הבנה היום של הצורך להוציא לפעמים מהבית, גם למענים שהם של המדינה – של הרווחה.
מיכל: אני חושבת שבהחלט. זאת אומרת אני לא אגיד שזה קל, אבל אני חושבת שכן. כשמצליחים להסביר למה יש צורך, וגם קצת לפרק את המקום הזה של הרווחה מפחידה. אני רוצה גם להגיד שאני לא חושבת שלקהילות אחרות או לאוכלוסיות אחרות זה קל להיות מוכר ברווחה, לכולנו זה משהו שמרתיע. אני מסכימה שבקהילה החרדית זה יותר מרתיע, כי זו תווית כלשהי. ועדיין אני חושבת שנעשה את העבודה כדי להסיר את התווית, ונמקד ש: בואו לא נסתכל על התוויות האלה שנמצאות שם בחוץ, אלא על מה טובת הנערה או הצעירה בסופו של דבר. אני חושבת שיש היום הרבה יותר פתיחות ושיתוף פעולה בין הגורמים הקהילתיים ומשרד הרווחה, כדי לשבור את המחסום הזה, שבסופו של דבר כשיש צורך אז ניעזר, וזאת המטרה גם של משרד הרווחה בסופו של דבר. לא שאני דוברת של המשרד אבל בסופו של דבר כולנו נמצאים פה כדי לעזור לצעירות, לנערות, שיהיו להן חיים ועתיד טוב. כן, זו עבודה מרגשת.

<a href="https://ff-yt.org/projects/%d7%9c%d7%a4%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa/" rel="noopener" target="_blank">למידע על מעני דיור הקיימים לנערות וצעירות מרקע חרדי</a>