אסתי הייתה תמיד ילדה מופרעת, מה זה מופרעת? זאת שנמצאת אצל המנהלת פעמיים בשבוע לפחות. זאת שכל המורות הכירו אותה ולא מסיבות טובות, וילדות לא רצו לשחק איתה. זאת שידעו שבבית שלה תמיד צועקים. היום אסתי בת 15, והיא עברה דברים שאני לא רוצה לספר כאן את כולם, אבל אניח את ראשי הפרקים בקצרה. מגיל צעיר היא גדלה עם הורה אלים. מאוד. עם מצוקה קשה של חסר בדברים בסיסיים, ומתוך כך גם קושי גדול להחזיק מעמד במסגרות, וקושי ענק ללמוד, לרכוש ידע. היום כשהיא בת 15, היא כבר שנתיים ברחוב. כמה ימים אצל חברה אחת ואחר כך אצל אחרת. לפעמים היא מוצאת עבודה לכמה ימים, ולפעמים היא מוצאת דרכים פחות חוקיות למצוא לה עצמה אוכל. בשלב כלשהו רשויות הרווחה מצאו אותה, והחליטו להכניס אותה למסגרת.
בפרק זה מתארחת בתי כהן, לשיחה על מענה מתאים לאסתי.
נועם: אני תמיד חושבת, או רוצה לחשוב, שסיפורי אסתי שייכים לספרים, או למקרי קצה, או לשכונות מצוקה בערים לא שלנו – כל מיני מחשבות שהמוח שלי מוצא, כדי לעזור לי להתמודד עם הרעיון של נערה בת חמש עשרה שמסתובבת ברחוב ושואלת את עצמה מה היא תאכל היום. האורחת שלנו היום מכירה ופוגשת הרבה 'אסתי'ות כאלה, עם סיפורים וחוויות חיים קשים מאוד, שכולן גדלו בחברה החרדית.
ברוכה הבאה לבתי כהן, מנהלת הוסטל 'ניגונים' אשר מספק בית חם לנערות שאין להם בית. טוב שבאת לי כאן לפרק מאוד חשוב, שעוסק במענה לקצה של הקצה, אם אני מבינה נכון, כן אפשר לומר. את הסיפור הזה של אסתי אני המצאתי וכתבתי אחרי שנכנעתי להגיד כן למציאות. אני יודעת שהמציאות קשה עוד יותר, ואני מעריצה את זה שאת עובדת ליד ובתוך המציאות הזאת כל יום. תשתפי אותי, לפני שנדבר קצת יותר על סיפורי הרקע, מה עושים בהוסטל שלכם ובכלל מה זה הוסטל.
בתי: היי נועם, שלום. . הוסטל נשמע מקום מפחיד, אבל בעצם המשמעות של הוסטל ברמה המקצועית זה אומר מקום שהוא כולל הכל. הוא בית. הוא ממש בית לבנות שמגיעות, ויש להן שם הכל מכף רגל ועד ראש ממש. זה גם ברמה הלימודית, גם ברמה הטיפולית, וגם ברמה ההכשרתית מקצועית של כל מיני תחומים. הוא כולל בתוכו גם בית ספר, הבנות מוציאות בגרויות, ועוד עניינים הלימודיים שאם נרצה נפרט אחר כך. זה בעצם תחת פרויקט הילה.
נועם: אז את אומרת שבעצם המטרה היא לספק את כלל המענים שאסתי צריכה, שהם גם לימודיים כי מן הסתם היא לא למדה ויכול להיות שחסרים לה כישורים בסיסיים [עוד מעט נרחיב על האפשרויות להשלים בגיל כזה את הכל], גם מיטה לישון בה, ואוכל וטיפול נפשי וטיפול רגשי.
בתי: כן. המקום אצלנו מייצר המון המון המון חוויות טובות לנערות בכל התחומים. חזרנו לפני שלושה שבועות מאילת, מטיול של יומיים, שבו הן חוו דברים ממש ממש טובים. יש לנו נסיעות לצפון. יש לנו חוגים, כלבים, רכיבת סוסים, שחייה, ופעילות של חדר כושר בתוך המקום עצמו. יש לנו פעילות חברתיות ברמה מאוד מאוד גבוהה. הלו"ז מאוד מאוד צפוף ומאוד מלא, והנערות מקבלות חוויות נחשבות, שלא בטוח שנערות אחרות יכולות לקבל כל כך הרבה.
נועם: את מספרת לי על סוסים, כלבים, בריכה, מוזיקה, ואני מניחה שזה עדיין לא גורם לכולן להיות ממושמעות, ולברך אתכם כל יום בבוקר: 'איזה כיף שאנחנו כאן.' אז אני שואלת: איפה נמצא הקושי?
בתי: לברך אותנו בבוקר לפעמים זה יכול לקרות, אם כי זה נדיר. אבל התחושה אני בטוחה שהם רוצות להיות את גם יכולה לראות את זה עליהם. קרה פעם באוגוסט שהצעתי לבנות להישאר – מי שרוצה. היו בנות שרצו להישאר, כי המקום שמחוץ להוסטל מאוד מורכב ומאוד קשה להן. בסך הכל אין אצלנו כל כך הרבה חופש. יש כולה בסך הכל בכל הקיץ זה שבוע חופש, ואז חוזרים ואז עוד שבוע, שזה מאוד מאוד מאוד מורכב כל אחת המקום שלה ואנחנו גם נדבר על זה כי יש לי מלא מלא להגיד על זה.
אני חושבת שבסך הכל טוב להן אצלנו, טוב באמת. הן מקבלות איזשהו בית שעוטף ואוהב אותן. מישהו בעולם שבאמת אוהב אותן בלי קשר למה שהם עשו או לא עשו. הן לא מרגישות תחושה של אשמה, של כעסים ושל תסכולים. זה מקום נקי כזה שבאמת מקבל אותן. לא משנה מה הנערה תעשה, אנחנו נאהב אותה באמת, ולא משנה מה יקרה. אנחנו – אני אומרת עליי ואני בטוחה שכל הצוות – מאוד מאוד אוהבות אותן.
נועם: אבל זה לא מבחירה. זאת אומרת, יכול להיות שאסתי מגיעה אליכם עכשיו, והיא לא רוצה את כל הדברים האלה.
בתי: נכון שזה באמת קטע עצוב שבנות שמגיעות כביכול לא בוחרות להגיע. זה יכול להיות תחת צו בית משפט, שזה אומר שהרווחה בתוך הסיפור, וכבר וניסו את כל הדברים האחרים שהיה אפשר לעשות בתוך הקהילה. ניסו לימודים שלוש פעמים בשבוע, או תרשמי לבית ספר כזה, לבית ספר אחר, דתי יותר, דתי פחות, מנסים את כל הדברים האלה. בסוף כשזה לא מצליח אז אנחנו מוצא כמעט אחרון להגיע אלינו.
אבל אני כן אגיד שבנות שמגיעות אלינו, למרות שבתחילה זה בכורח, בסוף יש להן את הרצון. כי הן כן צריכות בית, וזה קשה להן. מציאות החיים שלהן מביאות אותן למקום כזה, שאת רואה ילדה בת 14, 16, ואפילו יותר, שאפילו בדברים בסיסיים לא יודעת לתפקד, כמו לנעול נעליים בבוקר למשל, או לצחצח שיניים.
הן מקבלות מיטה חמה, אוכל מוכן על השולחן, דברים נורמטיביים בבית רגיל שהם לא קיבלו. אז יש להן את הרצון הזה להיות ילדות, וכן לבוא ולקבל עם כל הקושי והמורכבות, והן מתחברות למקום לגמרי.
נועם: אני חוזרת קצת על מה שאמרת. נחזור לסיפור של אסתי. מנסים את הפתרונות האחרים לפני כן. עם ההורים שלה במקרה הזה אין כל כך עם מי לעבוד, זה לא שאפשר לנסות לעשות הדרכת הורים או שיקום משפחתי, והיא כבר נמצאת בשלב הסיכון, זאת אומרת היא לא בטרום סיכון. השאלה היא גם אם זו מישהו שחיה שנתיים ברחוב, ינסו בקהילה?
בתי: אחרי שניסו בקהילה, כמו שאת אומרת, את מה שאפשר ולא צלח, אז יפנו אותה אלינו. אני מניחה שניסו את זה קודם. תראי, מה שאת שואלת זו באמת שאלה כואבת. הרבה פעמים קורה שלוקח זמן עד שהרווחה מגיעה לבתים כאלה, כי ההורים לא מדווחים. מה שקורה על פי רוב שזה ששכן ערני או מורה ערנית מדווחים, ולפעמים זה לוקח זמן עד שזה מגיע. אז נכון יש מקרים כאלה, שכבר יהיה מאוחר מדי לנסות דברים נוספים. אבל זה ברור גם לנערה וגם לכל מי שמטפל בה, שהיא צריכה באמת משהו כזה- משהו יותר מוחזק, משהו יותר מטפל.
נועם: אם כך, יש מענים שהם טרום סיכון, שהם מניעה, והמענה הזה הוא כמעט פוסט סיכון, זאת אומרת שהסיכון הוא ממש כבר קיים ונוכח. בדוגמה של אסתי יש חשש שבאורח החיים הספציפי שהיא מצאה לעצמה מחוסר ברירה, היא נפגעת. הסיכוי שלה להשתקם ולקיים אורח חיים נורמטיבי בהמשך, לא יגדל, בלשון עדינה, אם היא תמשיך ברחוב. ואז היא מגיעה אליכם. בדוגמה שלנו אסתי בת 15, ואני רואה באתר שלכם את הגדרת הגיל 13-17. יש הבדלים במענים בגילאים שונים?
בתי: האמת היא שלא. עכשיו שאת שואלת אני חושבת שגם אם תגיע ל 16 וחצי אפילו 17 מגיעות אלינו ברמה הראשונית בשלב הראשון. הם הם באמת כביכול חסרות כלם הם ממש צריכות כל דבר אז אנחנו מתייחסים לגיל.
כשמגיעה ילדה בת 13 זה עושה משהו בהרגשה. את מרגישה 'וואי ,היא ממש ממש ילדה!' לפעמים המראה מאוד מאוד מתעתע. את יכולה לראות ילדה שהיא ממש ילדה. אני אומרת 'הילדה' אפילו לא 'נערה'. תחשבי על זה. ילדה בת 14 היא שנתיים אחרי בת מצווה. היא עדיין ילדה. ולפעמים יש שנראות יותר בוגרות מבחוץ, אולי מאופרות, אבל בפנים הן פשוט ילדות קטנות.
נועם: נחזור לאסתי. מגיעה אסתי, שהיא פחות או יותר לא למדה כלום מכיתה א'. מה עושים?
בתי: זה שהבית ספר נמצא בתוך המקום עצמו, בתוך הבית , זאת אומרת, רק קומה לרדת, זה כבר יותר מאפשר ונותן עוד כוחות להיכנס לבית הספר. צריך רק לרדת במדרגות. המנהלת של בית הספר באמת מיוחדת, ויש לה צוות מדהים. בנוסף – לכל אחת תוכנית אינדיבידואלית. זאת אומרת עושים לה אבחון ראשוני לראות מה רמת הלימודים שלה. זה יכול להיות שהיא אפילו לא יודעת לקרוא, נניח, באנגלית, או אותיות באנגלית, אבל מצד שני אולי חכמה ומוכשרת ללמידה. מחלקים את זה ברמה מאוד ברורה ומדויקת, כל אחת מה היא צריכה. המטרה הסופית היא שכולם יעשו בגרות, וזה מה שקורה. זה כל כך מרגש לראות ילדה שהגיעה בלי כלום, כמו שאת אומרת מכיתה א לא למדה, או שהיא למדה חצי, עד כתה ה או ו, ובסוף הן מוציאות בגרות ואפילו יכולות להמשיך לתואר. משהו חדש מהשנתיים האחרונות שאנחנו מוציאות לתואר בשיתוף פעולה עם מכללת אונו. וזה באמת זה מאוד מאוד מרגש לראות אותן מקבלות תעודה של בגרות, מה זה עושה להן.
נועם: מדהים. בגלל זה גם התחלתי לשאול אותך על הלימודים ולאו דווקא על הדברים האחרים. כי אוכל ומקום לישון, במקרה של רוב הבנות האלה, אני מתארת לעצמי שהוא לא מייצר חוויית הצלחה וחוויית מסוגלות. הוא מייצר משהו אחר – אולי שירות. לימודים יכולים לייצר משהו שהוא חוויה פנימית יותר, חווית הצלחה, שלבנות האלה באמת אין.
בתי: את צריכה לראות אותן עם איזה מבט גאה הן מסיימות. זה מטורף זה פתאום עם מורות שעם יכולות בנורמליות אני חושבת שבית הספר הוא מקום נורמלי בתוך החיים שלהן. בואו תרדו יש לכם תיק לבית הספר, יש לימודים, תרדו ללמוד. אתן מסוגלות. אתן יכולות. עם זאת יש הפרדה מאוד ברורה בין הבית, כביכול, – ההוסטל, לבין הלימודים. זה כאילו כביכול עולם אחר רגע לייצר משהו נורמטיבי בתוך כל הכאוס שבו אתם נמצאות
נועם: זה באמת נשמע דבר ממש מדהים. יש לי המון שאלות, אבל בואי נתרכז בשאלה אחת. אתם מענה דיור שמיועד לבנות מציבור חרדי. אסתי שלנו אומנם למדה בבית יעקב בשכונת מגוריה אי שם בכיתה א' ב' ג' ד' ה' אולי אפילו עד ח'. כשהיא מגיעה אליכם אני מנחשת שהיא לא נראית כמו בת 'בית יעקב'. ובתוך כל ההישרדות הזאת שלה בחיים מה לה ולכל שמירת המצוות.
בתי: נכון. כשהן מגיעות אלינו לא נחשיב אותם כחרדיות או כשומרות מצוות כרגע, אבל הבתים שלהם הם בתים שומרי מצוות. ולנו ברור שזה ה'גירסא דינקותא' שלהן, וזה הדפוס, וזו התרבות שעליה הן גדלו. ונכון שכרגע זה לא מעניין אותן, כי הן במצב רגשי מאוד מאוד קשה. המקום הדתי נמצא במין מקום סגור כזה שכרגע הוא לא נמצא בתוך הדיבור. אבל כשהצוות לאט לאט מכיר את הנערה, ומדברים אתה, את רואה שיש המון דברים בפנים. אני יכולה לדבר אמונה והיא מקשיבה לזה. את לא מדברת עם מישהו שלא מבין. את רואה שהיא מבינה מה את אומרת לה. את יכולה להגיד לה: את יודעת מה? אני יכולה להתפלל עלייך. היא לא נראית חרדית, היא לא מתנהגת כחרדית, אבל יש לה משהו בתרבות הפנימית שהיא ספגה, שהוא כן, הוא כן מקום של שמירת מצוות, ואנחנו לאט לאט מביאים את זה לדיבור בשיעורי השקפה, בכל מיני שיחות אישיות, וכמובן המקום הזה אנחנו שומרי שבת…
נועם: זהו, רציתי לשאול, איך זה מתנהל בפרקטיקה? היא באה עם ג'ינס לבית הספר? שומרת שבת? לא שומרת שבת?
בתי: אוקיי. יש כללים שאנחנו כן צריכים לכבד אותם בתוך המקום.היא צריכה להיות עם חצאית שמכסה את הברך וחולצה שמכסה את המרפק. ברור שיש קצת ויכוחים פה ושם – את כן צריכה, מי צריך את החצאית הזאת? מסבירים לה שככה זה פה, וככה זה אצלנו, והן מכבדות את זה. בסוף זה עושה להן טוב. אני רואה שעושה להן טוב כי הן מתחברות למה שהן בעצמן. שבת שומרים. בפורום הקבוצתי וודאי שומרים שבת, כשרות, צומות כמו תשעה באב ויום כיפור, דברים שהם מאוד ברורים. יש זמן לתפילה. יש לנו את הרב גואלמן שמלווה את ההוסטל, והוא מגיע לפחות פעם בשבועיים, אפילו יותר, ומדבר עם הבנות. אם יש לנו שאלות אנחנו שואלות אותו. אבל נניח שבת באיזשהו מקום נפלה וחיללה שבת, אז אם זה בשקט שאף אחד לא יודע ולא רואה, אנחנו מעלימים עין, אבל אם זה בפורום, אז היא מקבלת תגובה, זה לא עובר לסדר היום.
נועם: אבל זאת בחירה של הבת להגיע דווקא אליכם? או שאוטומטית? אנחנו עוד לא דיברנו על המעורבות של הרווחה. ברור שהמקום הוא. גם מענה של רווחה אבל אני רוצה להבין. השיבוץ האו אוטומטי? מישהי שגדלה בחינוך החרדי תגיע למענה חירום או מענה דיור חרדי, גם אם היא היום תראה אחרת?
בתי: השאלה שלך, התשובה עליה מאוד מאוד מורכבת במיוחד בתקופה האחרונה. בדיוק כאן היו פגישות בנושא הזה עם החסות ועוד גורמים רלוונטיים שנוגעים בדבר.
ההורים בדרך כלל הם לא הקול החזק, לא מול הנערה וגם לפעמים לא מול הרווחה, ואם נערה מגיעה לפני שופט או שופטת, ואומרת 'וואי לא בא לי מקום חרדי, אני לא חרדית.' וכשהשופט לא מחובר לגמרי לאידיאל ולדבר הזה שנקרא דת, אז יכול להיות מאוד קל להגיד: 'אוקיי אני אשלח אותך למקום שהוא לא חרדי.' לדעתי זו בעצם פגיעה נוספת על הפגיעה שבגללה הנערה הגיעה. כי זה מרחיק אותה עוד יותר מהמקור, מהמקום שבו הייתה אמורה להיות.
באופן רגיל אם מגיע מקרה שנערה שומרת מצוות חרדית, בדרך כלל החסות כן תשלח אותה למקום חרדי, וזה אומר אלינו, אבל יש בהרבה מקרים את ההתערבות של בית המשפט, והנערה מתחילה להתנגד, ואז זה נופל.
נועם: אני חושבת על הנערות שיצא לי לפגוש בעבר. הרבה פעמים לחלק מהן יש כעס מאוד מאוד גדול על העולם החרדי. את אומרת 'חצאית עד הברך וחולצה שמכסה את המרפק' זה קצת. בשבילן זה לא קצת. זה אותה מורה שהעירה להן מול כולם וביישה אותן וכל מיני דברים כאלה. בנוסף, הרבה פעמים ההורים בעצמם הם סיבה להוצאה, אז למה שבכלל תהיה להם מילה? אני רוצה לדעת האם יש איזה שהיא עמדה, או שכל מקרה איך שהוא מתגלגל.
בתי: אני חושבת שכל מקרה לגופו. השאיפה היא שיהיה איזשהו חיבור. בתקופה האחרונה אנחנו מזמינים הרבה שופטים ושופטות לבקר במקום, שיכירו את צורת העבודה שאנחנו עושים, וזה עובד. זאת אומרת, הם מתחברים למה שאנחנו מנסים להסביר, את החשיבות שיש להמשכיות לבית שממנו הגעת. אני חושבת שהם מצליחים להתחבר לזה, זה דבר שאנחנו עובדים עליו, והוא באמת לוקח זמן.
נועם: אני חושבת על מקרה. נגיד אם אסתי לא הייתה יוצאת לרחוב, ונגיד שבמקרה ההורים שלהם אנשים מכובדים בקהילה, וכולם לא יודעים מה קורה בבית, או שכולם יודעים ושותקים. אנחנו מכירים את התמונה, ומחליטים להוציא אותה מהבית. והיא דווקא לומדת בסמינר טוב, עם תלבושת וכפתור סגור וחצאית כפלים. היא יכולה להגיע אליכם?
בתי: חד משמעית.
נועם: איך זה?
בתי: בדיוק לפני כמה זמן נכנסה אלינו נערה שנראית לגמרי שמורה, וכמו שאת אומרת, לבושה, אולי לא עם תלבושת, אבל עם בגדים הכי שמורים שיש. אבל בפנים – מי שקורא את החומרים עליה רואה שהיא מאוד מאוד מאוד פגועה. אני חושבת שיש פער מאוד גדול בין הנראות לבין מה שקורה באמת.
נועם: אתם תאפשרו לה לצאת לסמינר שבו היא למדה?
בתי: מי שנכנסת נכנסת לכל התוכנית, זה אומר שזה מה שהיא צריכה. יש מקומות אחרים שבהם נמצאים במקום ולומדים בחוץ.
נועם: זאת אומרת מעני ביניים כאלה, שגם עליהם נדבר בהמשך הסדרה.
בתי: מי שמגיעה אלינו זה בידיעה ברורה שהיא צריכה את המקום הזה – המחזיק, השומר, המגן.
נועם: בעצם להגן עליה ממה שהיא יכולה לעשות. גם מפני הסכנות, לא רק הסכנות שאורבות לה בחוץ אלא גם ממה שהיא יכולה להגיע למקומות לסיכון מעצמה.
אצלכם גם אם מישהו מגיע ממקום שהוא שהוא שמור יחסית, לפחות בהגדרה, את אומרת אל תסתכלו על המעטפת הזאת.
בתי: נכון. אם מגיעים אלינו כנראה שיש פנים שהוא מאוד מורכב. אני יכולה להגיד גם הפוך – שקורה שמגיעה מישהו שנראית לך לבושה הכי בוטה, ובפנים היא כל כך מחוברת. זה לא מה שרואים. את יושבת עם הנערה לחמש דקות שיחה, בשיחה טובה וישירה, ואת את שומעת את הדברים, תוך כדי המילים ותוך כדי המשפטים שהיא אומרת והבעות הפנים את רואה איפה היא נמצאת.
נועם: תכף אני אשאל אותך כמה שאלות על העבודה שלך כמנהלת. אבל לפני כן. הזכרנו כאן כמה פעמים את המילה 'רווחה' ובוא נגיד שאני מתגוררת בעיר חרדית ושומעת עכשיו את הפרק הזה, ואני מורה בכיתה ח', ומבינה שיש אצלי ילדה בכיתה, שכל המורות בבית ספר וגם הסגנית יודעות שהיא לא תתקבל לאף סמינר, ועדיף שהיא תצא מהבית שלה. אבל, אני לא נוהגת לשתף פעולה עם הרווחה. אני יכולה לשלוח ככה סתם אליכם?
בתי: לא. קודם כל זה חייב לעבור דרך הרווחה. למה? כי הוצאה מהבית זה משהו מאוד מאוד גדול, ולא בא בקלות בכלל. יש דיונים. יש ועדת תכנון טיפול – יושבים עם ההורים או עם הגורם שמטפל בנערה לראות מה מתכננים בשבילה. אחר כך צריך לפעמים התערבות של בית משפט. זה לא כאילו לוקחים ילדה ואומרים לה 'בואי בינתי תצאי מהבית'. להוציא ילדה מהבית זה משהו מאוד מאוד משמעותי.
נועם: זה מעניין. את אומרת בדיוק ההפך ממה שרגילים לחשוב.
בתי: ולכן אני שמחה מאוד שאני יכולה לדבר ולומר: אני מבינה את הפחד הזה כביכול לא לפנות לרווחה, אבל אם את יודעת שנערה הולכת הביתה, והיא סובלת או מבית או מחוץ או גם וגם, והיא לא מטופלת, ולאט לאט היא מידרדרת, אני חושבת שיהיו לך הרבה נקיפות מצפון על מה שיכולת לעשות ולא עשית. יכולים לפנות אולי לרב השכונה, כמובן תלוי כל עיר וכל שכונה עם הדברים שלה. יש המון רבנים שפונים אלי ואומרים לי, תקשיבי, יש נערה בשם זה וזה במשפחה זו וזו, שהמצב שלה הוא כך וכך, ואני רוצה לפנות לרווחה.
הרי לפעמים הורים לא רוצים לראות את הרווחה כי אולי מסתירים משהו. ואז עוד יותר חשוב, ועוד יותר מפחיד, ויותר את רוצה לעשות משהו.
נועם: יש לי שאלה. אני כתבתי כאן תיאור מקרה של אסתי שהיא ילדה שבעצם אין לה עורף משפחתי, אין הורים מתפקדים, נמצאת שנתיים ברחוב ואף אחד לא דיווח כלום. שוחחנו כמעט בכל הפרק סביב בנות כאלה, וגם הגענו לבנות שמגיעות ממקום שהוא יותר שמור לפחות חיצונית. דברנו על זה שיש לנו כאן עבודה משותפת וצמודה עם הרווחה, ועל הגשר שיש בין הקהילה שלנו למענים של הרווחה – גשר שהוא קצת קשה, קצת רועד, לפעמים הוא מאוד מאוד רועד, [אבל זה לא הנושא של הפרק שלנו] ולפעמים הוא עובד מאוד מאוד טוב. עם השנים יש כבר יותר חיבורים.
את הזכרת על מישהי שהיא בעצם מסוכנת לעצמה, ואני שואלת את עצמי, האם יש אצלכם בנות שיש להן התנהגויות סיכון, ויש להן עורף משפחתי. יש להן הורים מתפקדים, יש הורים שנמצאים, אבל קרו דברים בחיים שלהם, שגרמו לבת שלהם להיות צריכה מענה שהם לא יכולים לתת לה עם כל הרצון הטוב.
בתי: נעם, תודה על השאלה, כי יש לי הרבה מה לומר על זה וזה חשוב. כן, יש לנו גם הורים מדהימים שמתפקדים ורוצים מאוד בטובת הילדים שלהם. אבל לפעמים קורים דברים קשים. אני חשובת למשל על מקרה של נערה שהיה לה חרם חברתי מאוד מאוד קשה, סיפור מאוד עצוב. ההורים ניסו לעזור, אבל החברה היתה נוקשה והבת לקחה את זה כמובן למקום רגשי מאוד קשה. וההורים רוצים את טובת הבת. ויש עוד מקרים שנערה נפגעת בחוץ וההורים כשהם שומעים על זה, הם מאד רוצים לעזור לה. אז גם עם הורים מסורים ומתפקדים זה מורכב. כל נושא כזה הוא מורכב, כי בעצם זה להתעסק עם דברים מאוד מאוד קשים. במקרים כזה קודם כל הנערה מקבלת טיפול אצל עובדת סוציאלית פעם בשבוע, ואפילו פעמיים בשבוע אם יש צורך. ההורים יקבלו הדרכת הורים קבועה של פעם בשבועיים. השאיפה היא ששני ההורים ביחד ישתפו פעולה ויגיעו לפגישה, או לפחות יהיו מחוברים בזום ובשיחת טלפון. יש הרבה הורים שההדרכה פועלת כמו שאמרנו, ויש הורים אחרים שזה יקרה עם אחד מהם, שגם זה בסדר, אבל הדרכת הורים היא מאסט. אין מצב שיש נערה עם בעיה כזו ואין הדרכת הורים. זה חלק מהתפקוד וחלק מהדבר שעוטף את הנערה – הקשר בין הבית לנערה הוא מאוד מאוד חשוב.
נועם: ממש מעניין שאת אומרת את זה, כי עד עכשיו הסתכלתי עליכם כעל מוסד סגור, שמהווה פתרון, אלטרנטיבה, לכל מה שהמערכת הרגילה של החיים לא יכולה לספק, ועכשיו את אומרת שבעצם אתם גם בונים על זה, שבמקביל לטיפול שלכם, ולזה שהנערה מקבלת אצלכם את כל הצרכים שלה, ועושה שינוי בחיים – אתם מקווים שגם במשפחה יהיה שינוי, כדי שיהיה לה לאן לחזור.
בתי: בוודאי. אנחנו ממש נגד נתק מהמשפחה. יש לנו קבוצת אמהות שמגיעות אחת לחמישה שבועות, אהובי תוצאי הרכב הטיפול ואני, מעבירות סדנה או נושא, ואז יש סבב בין האמהות. זאת ממש קבוצת תמיכה של האמה, וזה מאד חשוב לכל אמא מהמקום שלה.
אני כן אסייג ואומר, שיש בתים ששם הפגיעה היא בתוך הבית. ואז אני כבר יודעת שמעורב בזה בית משפט, ואני אומר לאמא: תקשיבי, הילדה לא יכולה להגיע הביתה כי כך וכך. במקרה כזה יהיה קשר הרבה פחות הדוק, זאת אומרת אנחנו לא נשלח את הנערה הביתה.
נועם: את מדברת על חופשות. זה באמת משהו שלא דברנו עליו.
בתי: נכון.
נועם: אז מה קורה?
בתי: נמצאים אצלנו כל השנה.
נועם: אתם פתוחים גם בפסח?
בתי: אנחנו פתוחים בפסח בסוכות יום הכיפור בראש השנה.
נועם: לא יהיה לנו זמן לדבר על העבודה שלך עבודה מאוד אינטנסיבית, נכון?
בתי: לגמרי. ההסדר אצלנו כל שתי שבתות אצלנו בשבת אחת יציאה. שבת יציאה זה דבר מורכב. למי שיכולה להגיע הביתה לעזור להגיע הביתה לדברים מהורים לפני אחרי לשמוע את הקושי שלהם את הקושי שלה. ואלו המקרים הקלים. למי שלא יכולה להגיע הביתה – יש לנו משפחות מארחות. הקשר הוא עבודה מאוד מאוד מאוד מדויקת. אנחנו בוחרים משפחה שתהיה מתאימה לנערה ומכירים ביניהם לאט לאט. לפעמים הצוות מארח.
נועם: אני שואלת את עצמי שאלה שאולי תהיה לך קשה. יש בנות שנמצאות אצלכם שנה שנתיים וחוזרות? חוזרות לתפקוד נורמטיבי – בית, בית ספר, תיכון, או שמי שנכנסת בדרך כלל נשארת עד ועד בכלל.
בתי: תראי. המקום הוא עד גיל 18. יש גם שנשארות אחרי גיל 18. לזה צריך בקשה מיוחדת – אם היא מתחילה תהליך ורוצה לסיים אותו, זה יכול להמשיך באישור מיוחד.
נועם: אבל יש מישהו שנכנסה בגיל 13 ויצאה בגיל 15?
בתי: זה אומר שהתהליך לא הצליח.
השאיפה שלנו שנערה תצא מההוסטל בנויה. לא כל כך משנה הגיל, כי לכל אחת יש את התהליך שהיא עושה. מי שמגיעה ועושה תהליך טוב – היא נמצאת, והיא לומדת, ומוכנה לקבל את הטיפול, לקבל את כל מה שאנחנו מציעים לה, היא יכולה להגיע לחיים נורמטיביים בתוך הקהילה. דוגמה מאד מרגשת: נערה אחת, לפני כמה שנים, הגיעה ממצב ממש קשה מכל הבחינות. אי אפשר לפרט כאן, אבל מצב מאוד מאוד קשה ומאוד מורכב. היא הייתה אצלנו שלוש וחצי שנים. יש לנו דירה שנקראת 'דירת המשך' – דירת בוגרות. היא נמצאת כעת בדירת בוגרות, והיא עושה אצלנו עבודה מעשית. את לא יכולה לתאר את זה! באיזה מקום אחר, בנוי, היא נמצאת עכשיו. היא נותנת עכשיו לנערות את מה שהיא קיבלה אצלנו. ויש אצלנו גם מישהי שהיא עכשיו מדריכה והיא גם בוגרת נערה ואז היא הייתה בת שירות והיא הייתה מדריכה ועכשיו מדריכה אצלנו.
נועם: אני מסתכלת על האור שלך ואני אומרת: אלו סיפורי ההצלחה שכנראה מחזיקים אותך, לעבוד 365 ימים בשנה.
בתי: נכון, אבל גם סיפורי ההצלחה שהם לא כאלה זוהרים אבל גם הם טובים. בת שמצליחה להחזיק יציבות בעבודה לשנה זו הצלחה, שהיא יודעת מהו קשר נכון, ולא מגיעה לכל מיני סיבוכים, אלימות והסתבכויות בחוץ. זו הצלחה. אנחנו רוצים שיצליחו לחיות חיים נורמליים ככל האפשר.
נועם: טוב יש לי יש לי עוד הרבה שאלות. אמרת שחצי שעה זה הרבה? חצי שעה זה קצת, כי יש לי שאלות עליכם ועל הצוות, ואיך בעצם עושים את כל התהליך הזה.
בתי: אני חייבת להגיד משהו על הצוות – הצוות מדהים. באמת מיוחד. כל מי שמגיעה, מגיעה עם כל הלב ועם כל המסירות. זה לא עבודה סתם. לא לבוא, להחתים כרטיס וללכת. אין דבר כזה. כשאת מגיעה את שם בין אם תרצי ובין אם לא. מדריכה שיש לה משמרת ביום שני, והיה משהו קשה עם נערה, תתקשר אלי בחמישי: נו, מה קרה איתה? היא כבר הסתדרה? היא התעודדה קצת? מה קורה איתה? הצוות פשוט מחובר ברמה גבוהה לנערות, ממש. את רואה שזה אמיתי. זה מדהים.
נועם: אנחנו צריכות לסיים. אם יש כאן מורה, או שכנים, או רב הקהילה או איזה מטפל, שרוצים להבין טוב יותר אם המענה של 'ניגונים' מתאים למי שהיא מכירה, אפשר להיכנס לאתר של 'ניגונים' בגוגל, או ליצור קשר דרך 'צור קשר' באתר שלי, ואני אתן לכם את פרטי הקשר של בתי, ותעשו ביחד דברים טובים בעולם.
תודה, בתי, ותודה לכל מי שהאזין לנו.
הסדרה נוצרה על מנת להנגיש את מעני הדיור הקיימים והמותאמים לנערות ולצעירות מהקהילה החרדית, ואם את או אתן יודעים על מישהי שצריכה מענה כזה העבירו את הפרק הלאה. אנחנו נתראה בפרק הבא. תודה והצלחה.
