נעמי גילתה עולם חדש. ברחובות מסוימים בירושלים נמצאות עוד הרבה נערות כמוה (וגם נערים), כאלה שמסיבות שונות אין להן בית לחזור אליו – הבית לא מוכן לקבל אותן, או שקורים שם דברים שהן כבר לא יכולות לסבול. מה עושים ברחוב? משיגים אוכל ומקום לישון ללילה, אבל מה אחרי זה? נעמי לא יודעת וכרגע זה כלל לא משנה לה.
בפרק זה מתארחת חיה סביר, עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת קורת גג לצעירות בירושלים, שזה משהו חדש שנפתח ממש ממש עכשיו.
נועם: חיה, ברוכה הבאה. אמרנו קורת גג, והפרק הזה הכותרת שלו היא: הלנת חירום. מה זה?
חיה: ברוכה הנמצאת, אני שמחה שזה קרה.
הלנת חירום היא ממש חדשה. פתחנו אותה בצורה רשמית בשבוע שעבר, אחרי הרבה הכנות. הלנת חירום בעצם שייכת לעמותת 'החוט המשולש' ואני אגיד כמה מילים על העמותה. 'חוט המשולש' היא בעצם העמותה הראשונה בישראל שזיהתה את הצורך במתן מענה דווקא לצעירים וצעירות, לכאלה מעל גיל שמונה עשרה. עד לפני מספר שנים המדינה נתנה שירות עד גיל שמונה עשרה, ומעל גיל שמונה עשרה לא כל כך היו מענים. העמותה ראתה את הצורך ופתחה כמה סוגי בתים – בית לבנים, בית לבנות, בית לצעירות הריוניות, שלטר לבנים, ועכשיו נפתח שלטר לבנות מחברה חרדית.
נועם: יש לזה כמה שמות? אמרנו 'קורת גג', אמרנו 'הלנת חירום', אמרנו 'שלטר'. את מוכנה לעשות סדר? זה הכל אותו דבר, או שאלו כינויים שונים שמכוונים לדברים שונים?
חיה: הכל אותו דבר. אלו כינויים שונים שקוראים להם ברחוב.
נועם: בשפה מקצועית איך את קוראת לזה?
חיה: לפעמים 'שלטר' ולפעמים 'קורת גג'. בואי נלך עם 'קורת גג'.
נועם: אם כן, לאורך הפרק נדבר על 'קורת גג' הראשונה שמיועדת לציבור החרדי ושנמצאת בפיקוח של משרד הרווחה.
חיה: לפעמים 'שלטר' ולפעמים 'קורת גג'. בואי נלך עם 'קורת גג'. אם כן, לאורך הפרק נדבר על 'קורת גג' הראשונה שמיועדת לציבור החרדי ושנמצאת בפיקוח של משרד הרווחה. כן, לצעירות מעל גיל 18. מה קורה שם? ב'חוט המשולש' הבינו שמסתובבות המון המון צעירות חרדיות בכל רחבי הארץ שאין להן מענה. כי כן יש קורת גג עד גיל 18, אבל בגיל 18 אם צעירה נפלטת לרחוב, או החליטה שהיא רוצה לעזוב את הבית, כי לא מתאים לה מסיבה זו או אחרת, בעצם אין לה לאן ללכת. ומתוך הצורך הזה נפתח והוקם הבית הזה. המטרה של הבית היא לתת מענה לצעירות לצעירות שצריכות מענה מיידי.
הכוונה במענה מיידי זה שהן יכולות להגיע לבית ולשהות בו, החל מ-24 שעות ועד חצי שנה. הבית פתוח 24/7, כולל שבתות, כולל חגים, כולל יום כיפור. הבית הזה הוא בעצם בית לזמן חירום, שכל צעירה חרדית באשר היא יכולה למצוא למצוא בו כתובת. כשצעירה נכנסת אנחנו עושים לה איזה שהוא תהליך של קליטה. אנחנו עושים לה אינטייק, ובודקים שהיא מתאימה, שהיא יכולה לעמוד בכללים של המסגרת. אם מישהי מגיעה באמצע הלילה, אנחנו כן ניתן לה לעבור את הלילה ונעשה לה את האינטייק למחרת. יש לה את ההזדמנות הזאת להיות בטווח זמן של עד חצי שנה, ולעשות עם עצמה איזושהי עבודה, שהכותרת הראשית היא בעצם להחזיר את השליטה ואת הבחירה לחיים שלה, ולתת איזשהו מענה ממוקד לטראומה שלה. ואם זה בצורה של טיפול, יש לנו יש לנו טיפול בתוך המסגרת – טיפול מכוון טראומה. למעשה כל המסגרת עצמה, כלומר כל הדירה עצמה, היא בפורמט מכוון טראומה, החל מצוות המדריכות וכלה בכולם. אז בעצם יש לצעירה גם הזדמנות לעבור תהליך טיפולי, ויש לה גם הזדמנות לעבור תהליך שיקומי – להשתקם, למצוא עבודה, ולמצוא מסגרת גם להמשך.
נועם: אז בעצם אמרת כאן הרבה מאוד דברים, גם קצת על התהליך של מה שקורה.
אני מכירה ברחובות ירושלים את התופעה שיש בנות מעל גיל 18 שזקוקות למענה חירום. הן מגיעות מהרחוב. איך הן מגיעות אליכם? איך נוצר הקשר?
חיה: הרבה פעמים המידע עובר מפה לאוזן, והייתי אומרת שהפה לאוזן זה יותר עובדי השטח שמסתובבים עם נוער ברחובות. יש גם הפניות מעו"ס יתד ברחבי הארץ. ויכולה להיות צעירה שהסתובבה במרחב הפתוח של 'החוט המשולש' או בזולה של חצרוני, וראתה שאין לה איפה לישון, ופשוט פשוט מגיעה כאילו פשוט מפנים אותה לשם.
נועם: נחזור לנעמי שהזכרנו בתחילה. נעמי מגיעה והיא לא יודעת מי את. היא רואה אותך ככה עם מטפחת, וזה מזכיר לה את השכנה בבית שממנו ברחה, והיא לא רוצה לישון הלילה, לא רוצה לשתף פעולה באינטייק.
חיה: אז שוב. כשצעירה מגיעה באמצע הלילה אנחנו עושים איזשהו אינטייק מאוד מאוד ראשוני, על ידי איש הצוות שנמצא שם. אנחנו עובדים בפורמט שיש לנו רכזת, אם בית, עובדת סוציאלית, וצוות של 6-7 מדריכות שנמצאות שם במשמרות, כך שלאורך כל היום יש איזשהו איש צוות בתוך הבית. יכול להיות שצעירה תגיע פתאום בשתיים בלילה, היא תעיר את המדריכה מהשינה והמדריכה תקבל אותה. המדריכה כן תשאל כמה שאלות בסיסיות ותיתן לה לישון. ואז למחרת בבוקר אנחנו נעשה אינטייק יותר מפורט, ונראה אם המקום באמת מתאים או לא מתאים. אבל מבחינת מקום לינה אנחנו כן נותנים להיכנס לישון, להעביר את הלילה.
נועם: מה התפיסה שעומדת בעצם מאחורי זה? שאם מישהי מגיעה באמצע הלילה כנראה שבאמת אין לה מקום לישון? וזה אחד מהיעדים שלכם, מפני שאם היא לא תישן פה אתם לא יודעים איפה היא תהיה?
חיה: כן. אנחנו לא יודעים איפה היא תהיה. יכולה גם להעביר את הלילה וחס וחלילה בלילה זה להיפגע. והמטרה לתת לה איזה שהוא מקום, אפילו זמני ,אפילו הכי זמני שיש, אפילו של כמה שעות, שבו היא מוגנת.
אני אחזור לשאלה שלך, שאמרת שהיא יכולה פתאום להיתקל בי או באשת צוות אחרת, כי בעצם הצוות כולו הוא צוות דתי חרדי, וזה יכול אולי לעורר איזה טריגר אצל צעירה שהיא עם רגל אחת כבר מחוץ לעולם החרדי. אבל זה משהו שהוא חלק מהמטרות שלנו – חשוב לנו שהצוות כולו כן יהיה צוות שמזכיר להן את העולם שממנו הן באות. אולי הן קצת בשאלות לגבי העולם הזה, אבל בעצם יש לזה מטרה טיפולית מאוד גדולה, שדווקא בגלל שיש להן את השאלות האלה, ושהרבה פעמים הן נפגעו על ידי אנשים חרדים, אז דווקא מי שיחזיר להן את האמון ואת היכולת לבחור, לקבל חזרה את הבחירה ואת השליטה, זה יהיה דווקא דמויות כאלה, דווקא דמויות שומרות תורה ומצוות.
בתוך הבית יש כללים מסוימים שהן צריכות לשמור עליהם. מבחינה דתית זה יחסית כללים די משוחררים, אבל בכל זאת יש איזשהם כללים כדי לשמור על מין סטטוס קוו , כדי שיוכלו להיות צעירות מכל המגזר החרדי.
מצד שני אנחנו כן נותנים גם את המקום לדבר, להעלות לשיח את השאלות שיש, את ההתלבטויות שיש – רוצים להישאר בתוך העולם החרדי, לא רוצים להישאר בתוך העולם החרדי. אנחנו מאוד מאוד דוגלים בשיח, וזה חלק מהכלי הטיפולי – ליצור את השיח הפתוח הזה, שאפשר לדבר, ואפשר לקבל מענה, ודווקא מנשים חרדיות.
נועם: שכנעת אותי. בואי נבדוק עוד נקודה. עכשיו האזינה לנו איזו אשת טיפול או אשת חינוך שהיא מהעולם החרדי. עד לפני 3 דקות היא אמרה לעצמה: אוי, בדיוק יש לי נעמי בכיתה שלי, אני אשלח אותה לשם. פתאום היא שומעת שיש כללים מאוד פתוחים, מאוד פושרים, מאפשרים שיח על הבחירה. אתם מייעדים את עצמכם למגזר החרדי או לבוגרות המגזר החרדי? איך המערכת שלכם מתכוננת או נבנית לתת מענה גם לבנות יותר שמורות? האם בכלל זה משהו שחשבתם עליו, שנערכתם אליו?
חיה: כן, בהחלט. זה משהו שחשבנו עליו. הכללים שלנו, דווקא לבנות שהם שהם כבר עם רגל וחצי בחוץ הם קצת קשים. יש צורך בשמירת שבת, יש צורך בשמירת כשרות, בלבוש כמו שצריך. לבוש כמו שצריך זה לא אומר דווקא לבוש של סמינר בית יעקב, אבל כן לבוש מכבד. לשים חצאית. לא ללכת חשוף מדי. כי, כמו שאמרתי קודם, אנחנו רוצים שלכולם יהיה נעים ונחמד. לפעמים לצעירות שהם ככה עם רגל וחצי בחוץ זה קצת קשה להן בהתחלה, אבל בסופו של דבר הן כן מצליחות להתכנס לתוך הכללים. חשוב לנו לשמור על הכללים האלה, גם כדי שבנות יותר שמורות יוכלו להגיע ולהיות שם. הבית הזה מיועד גם לבנות יותר שמורות. אני כן אגיד שבשטח. בשטח כן יכולה להגיע מישהי שהיא שמורה. יכולות להגיע בנות שמורות אבל לצד זה מגיעות גם בנות שהן כבר קצת בסיכון, אולי הייתי קוראת להן 'על הרצף'
נועם: אנחנו נכנסות כאן לדיון מה זה בעצם להיות צעירה בסיכון. גם אם מגיעה בת מבית שמור, כנראה שהיא בסיכון, בלי קשר לחולצה שלה. אז בואי נרחיב טיפה יותר. אני התחלתי עם הסיפור של נעמי, שאין לה בית לחזור אליו. אני מנסה להבין: צעירות 18 פלוס – איפה תופס אותן הצורך לצאת פתאום מהבית. בדרך כלל זו מישהי שכבר לא נמצאת במסגרת.
אני שואלת האם זו מישהי שכבר נמצאת במערכת של הרווחה? אלו בנות שהגיעו למסקנה שהן לא יכולות יותר לשאת דברים שקורים להן. זה מגיע ביחד עם התרחקות מהדת? זה הכל ביחד או. לפעמים כך ולפעמים כך? אני אשמח אם תסבירי לי יותר מי קהל היעד.
חיה: הכל ביחד. מגיעות צעירות שהן כבר הרבה שנים לא בבית, בוגרות של פנימיות או בוגרות של דירות רווחה וכדומה. מגיעות גם צעירות שעד היום היו בבית, ומכל מיני סיבות היו צריכות לצאת מהבית – סיבות של אלימות או פגיעות ועוד.
יש גם צעירות שבאמת מתחילות איזשהו חיפוש, הן מרגישות כאילו לא טוב להן בכלל, והחיפוש הוא האם להישאר בתוך העולם החרדי או לא. אני חושבת שהרבה פעמים החיפוש יושב על זה שהן עוברות וחווות כל מיני דברים שמאוד מאוד לא פשוטים לנפש. יכולות גם להיות צעירות שפתאום מתחילות לעלות להן כל מיני שאלות, והבית לא תמיד מקום להכיל את השאלות, להכיל את המורכבויות, ואז הן מבינות שהן בעצם צריכות לצאת מהבית. ולפעמים זה יכול להיות אפילו לצאת לאיזשהו פסק זמן, ואולי אחרי זה הן גם תחזורנה לבית. אני אומרת את זה בפירוש באינטייק. אני אומרת לצעירה: יכול להיות שאולי בסופו של יום גם הבית יהיה מסגרת שתוכלי לחזור אליה, ויכול גם להיות שלא, וזה בסדר וזה בסדר. חשוב לי לתת להן את המסר, וזה בעצם מה שאני אומרת להם באינטייק: זה הזמן שלכן לקחת פסק זמן, ולבנות את עצמכן, להחזיר לעצמכן את השליטה ואת הבחירה על החיים, ואז לראות לאן אתם רוצות להתפתח. יכול להיות שההתפתחות תוביל לדירה אחרת שתהיה מענה לטווח ארוך. יכול להיות שאחרי הפסק זמן שלקחתן יהיה אפשר לחזור הביתה. ויכול להיות שאולי זה יוביל אותכן למקומות אחרים. זהו פסק זמן כדי לעשות איזשהו תהליך.
נועם: לפני שנשמע קצת יותר על התפקיד שלך, אני שואלת. זה מקום שמיועד לקהילה החרדית. האם יש איזה דמות תורנית שמלווה את הפרויקט הזה? מישהו שמגיע מהעולם החרדי? כשנתקלים בשאלות כגון האם הבת הזאת מתאימה או לא מתאימה, האם חשוב להציל אותה גם במחיר של לשנות קצת את הכללים מעבר לפרוטוקול היבש? יש דברים שמבחינת הרווחה יכולים לעבור, ומבחינה דתית – רוחנית – חרדית עולה השאלה אם זה מתאים או לא מתאים. את מתעסקת בכלל בסוגיות כאלה?
חיה: כן אני מתעסקת בסוגיות כאלה. יש לנו רב שאנחנו מתייעצים איתו. זה לא באופן רשמי אז אני לא אגיד את שמו בקול, אבל אני כן מתייעצת איתו טוב. וכשעולות סוגיות – ועולות סוגיות – אז אני מתייעצת איתו. זה רב עם כתפיים הלכתיות רחבות, דיין בבית דין ופוסק הלכה, שאליו אנחנו מפנים את השאלות ומקבלים ממנו את ההכוונה הלכתית.
נועם: קורה לך גם להיפך, הורים שמתקשרים: את הורסת את הבת שלנו עם הדירות האלה ועם המענה חירום, והיא תתקלקל שם מכל הבנות האחרות שתפגוש. יצא לך לקבל האשמות כאלו?
חיה: ברור. וקיבלתי האשמות כאלה לא מעט פעמים, גם כאן וגם במקום עבודה קודם. אני חושבת שזה מגיע מתוך כאב מאוד גדול של ההורים, כי אחרי הכל גם להורים יש מורכבות מאוד גדולה. בין אם זה בגלל שלהורים לא היו מספיק כוחות להתמודד, ובין אם זה בגלל שהם דאוגים, והם אולי לא יודעים לעשות את הדברים בצורה הנכונה, ואילו הם היו מקבלים הכוונה והדרכה הכל היה נראה אחרת. אני לגמרי יכולה להבין את החששות ואת הכאב שיכול להתפרץ להורים.
נועם: אמרת מקודם שאתם עובדים בתיאוריה מוכוונת טראומה. את יכולה לתת על זה כמה מילים? זה ייחודי לקורת גג שלכם? זה. פרוטוקול של משרד הרווחה? זה משהו שאת מעורבת בו? הייתי שמחה להבין קצת יותר את הרציונל הטיפולי מאחורי המערכת הזאת.
חיה: זוהי בעצם דרישה של משרד הרווחה, אבל גם משהו שאנחנו מאוד מאוד שמים עליו דגש בעמותה, ב'חוט המשולש'. וגם הניסיון האישי שלי ממקומות עבודה קודמים מראה, שהצעירה שמגיעה, ולא משנה אם היא מגיעה ל24 שעות או שהיא תשהה שם עד חצי שנה, זו צעירה שעברה טראומה. ולפעמים אלו גם טראומות מאוד מאוד מאוד קשות ומורכבות.
חלק מהצעירות מפתחות כבר פוסט טראומה מורכבת, או התמודדויות נפשיות נוספות כתוצאה מהטראומה. ולכן יש צורך במתן מענה שהוא לא רק שיחת טיפול פעם בשבוע, אלא שבעצם כל הצוות הוא הטיפול. כל הצוות כולו בבית. כשאני אומרת הצוות כולו, אז זה לא משנה איזה תפקיד ואיזה מעמד בתוך הצוות, אלא ממש כל הצוות כולו הוא צוות שבעצם יכול להיות ככוח מרפא. הצעירה יכולה למצוא מדריכה שהיא יכולה לדבר איתה, ואז מספיק שהמדריכה תענה לה בכמה מילים, ואלו יכולות להיות מילים מאוד מאוד משמעותיות בריפוי של הטראומה. לכן גם הצוות כולו מקבל הדרכה, הדרכה פרטנית, הדרכות קבוצתיות, סמינרים, התפתחות טיפולית. הכלל נעשה בגלל הצורך הזה.
ביום היערכות אמרתי לצוות כאילו הקירות של הבית מהדהדים מהדהדים כאילו ריפוי מטראומה כאילו זה לשם אנחנו כאילו.
נועם: זה מוביל אותי לשאלה מה בעצם התפקיד שלך כמנהלת של 'קורת גג', של מקום החשוב הזה שנפתח עכשיו.
חיה: טוב. יש כמובן את הצדדים הניהוליים, שזה כמו בכל מקום, ואני לא רוצה לדבר על צדדים ניהוליים. אבל מעבר לזה, התפקיד הוא להוביל את הבית. גם מבחינה טיפולית – להוביל את השפה הטיפולית, ולתת כלים גם לכל הצוות כולו. בתוך הצוות שכולל מדריכות, ורכזת ואם בית, לא כולן מגיעות דווקא מהתחום הטיפולי (אף על פי שחלק מהמדריכות הם כן סטודנטיות למקצועות טיפול). התפקיד שלי הוא להוביל את השפה, להוביל את השיח בבית.
גם עם הצעירות עצמן יש מפגשים קבוצתיים של פעם בשבוע שבהם מדברים על דברים שקורים. וגם מפגש פעמיים ביום, מפגש קבוצתי. פותחים את הבוקר במפגש שבו יושבים ומדברים על איך עבר הלילה, מה מה היה בלילה. וגם בסוף היום עושים אותו דבר כדי לדבר על איך היה היום. זה נועד ללמד אותן לדבר, ללמד אותן שיח, ללמד אותן תקשורת. אני חושבת שיש משהו בטראומה, שצעירות כאלה מאבדות גם את האמון בעולם. והמפגשים נועדו להחזיר להן את האמון בעולם. להחזיר את האמון קודם כל בנו, ברמה הפרטית, להחזיר להן את היכולת לדבר גם בקבוצה, הן יכולות להביא את עצמן, יכולות להגיד שהיה להן לילה קשה, יכולות להגיד שקשה, שיש דברים שהם לא פשוטים להן, ויהיו שם כאלו שיקשיבו להן ויכילו את זה.
נועם: את אמרת שבבוקר הן נפגשות. אני חושבת: מה, בבוקר הן לא הולכות לעבודה וללימודים? אם יש מישהי בתפקוד שהולכת לעבודה וללימודים זה אומר שהיא לא מתאימה לקורת גג?
חיה: לא, לגמרי לא, להיפך, אנחנו מעודדים יציאה לעבודה וללימודים ויש לנו סדר יום מאוד ברור. יש שעת קימה, ואז יושבים לארוחת בוקר קלה עם סבב כזה, ואז הן צריכות לצאת. החדרים שלהן ננעלים, אלא אם כן מישהי לא מרגישה טוב ואז יכולה להישאר בחדר. אבל אם היא מרגישה טוב היא צריכה לצאת לעבודה או ללימודים או ללכת לחפש עבודה. במקרה שאין לה לאן ללכת, היא יכולה להישאר בבית. אבל לא בחדר שלה במיטה, אלא לעזור בעבודות הבית, זאת אומרת להכין ארוחת צהריים וכדומה. חלק מהתהליך של הריפוי מהטראומה זה להחזיר את הצעירה חזרה לחיים.
נועם: אנחנו ממש לפני הסוף, נגמר לנו הזמן מהר, ויש לי עוד שאלות לפעם הבאה. בינתיים אשאל: מה מבחינתך המצב האופטימלי של צעירה שיוצאת מ'קורת גג'. היא סיימה את החצי שנה של הלנת חירום, או חודשיים או שלושה חודשים, איך היית רוצה שהיא תראה שונה ממה שהיא נכנסה?
חיה: קודם כל שהיא תרגיש שהיא הצליחה, אפילו במקצת, להחזיר את הבחירה ואת השליטה על החיים שלה. ומעבר לזה – שתהיה יותר מודעות, שתדע יותר לשמור על עצמה, שקצת פחות תשחזר פגיעות, שפחות תיכנס לתוך מקומות סכנה. וגם שהיא תמיד תדע שיש למי לפנות, גם אם קורת הגג הסתיימה. יש אנשים אחרים שממשיכים בחוץ, אם זה עובדי קידום נוער, אם זה ניידות הלם, אם זה זולות למיניהן, תוכנית יתד, יש למי לפנות.
המטרה שלי שאחרי התקופה של כל נערה וכל צעירה כמה שהיא היתה צריכה להיות, שתהיה לה חוויה חיובית, ושהיא תדע שכדאי ורצוי לפנות לאיזושהי כתובת שתוכל לעזור לה.
נועם: עוד שאלה קטנה. מה התמונה שבוע אחרי הפתיחה? המיטות ריקות או ש… מה המצב אצלכם?
חיה: המיטות מתחילות להתמלא. את אומרת שבוע? כבר ביום הראשון הגיעו בנות כי חיכו לנו. היה לחץ מאוד גדול: מתי כבר תפתחו? מתי תפתחו? כל השבועיים האחרונים שלפני הפתיחה קיבלתי טלפונים והודעות ברמה יומיומית: מתי אתם פותחים, יש לי צעירה שאני צריכה לשלוח. טלפונים גם מצעירות מתי כבר ה'קורת גג' נפתחת.
נועם: זאת אומרת, אלו צעירות שישנו אצל חברה או ברחוב עד שקורת הגג תפתח?
חיה: כן, ברמה הזאת. כן.
אני אומרת את זה בכאב לב. הלוואי והיינו יכולים לסגור את המענים האלה ולדעת שהעולם שלנו עולם ככה יותר מוגן ובטוח. אבל לצערי, לצערי יש הרבה צעירות חרדיות שמסתובבות ושזקוקות ושצריכות צריכות את המענה הזה
נועם: אז זה נשמע שעוד מעט תצטרכו לפתוח עוד.
חיה: את מביאה את המבט מיואש, נשאיר את זה מחוץ לחוץ לשיחה …
אני מאמינה שלאט לאט זה ילך דווקא לכיוון השני, שלא נצטרך. ולא בגלל שמסתירים ומשאירים הכל בבית, אלא בגלל שהדברים נעשים טובים יותר. אנשים יכולים להיות בבית שלהם, ולקבל את הביטחון שהם צריכים, ואת המענים שהם צריכים, וזה לא משנה אם הם בני שמונה או שמונה עשרה או עשרים ושתיים.
נועם: יש מחשבה על צעירים?
חיה: יש מחשבה על צעירים. ל'חוט המשולש' יש שלטר לצעירים, אבל לא לצעירים דווקא המגזר החרדי.
נועם: אני מאחלת לך הצלחה רבה בעבודה חדשה והמדהימה הזאת, ושההצלחה תהיה גם דרך המודעות לזה שיש מענים, ושאפשר גם לעשות דברים בצורה אחרת.
הסדרה נוצרה על מנת להנגיש את מעני הדיור הקיימים והמותאמים לנערות ולצעירות מהקהילה. אם אתם או אתן יודעים על מישהי שצריכה מענה כזה, העבירו את הפרק הלאה.
למידע על מעני דיור מותאמים לבנות מרקע חרדי
