כחלק מהסדרה הפסיכואנליטית במסגרת הפודקאסט "נפשות וחסרונן", אירחה המנחה נועם גרין שתי דמויות מרכזיות ומשפיעות בתחום הטיפול הקבוצתי בישראל ובחברה החרדית. הראשונה, ד"ר יעל דורון, – פסיכולוגית שיקומית ואנליטיקאית קבוצתית ותיקה, מוכרת לציבור הרחב בזכות עבודתה המקצועית רבת השנים כמומחית ליחסים וזוגיות, בין היתר בתכנית הטלוויזיה "חתונה ממבט ראשון". לצידה התארחה הגברת ידידה גולדברג, יזמית חברתית (ממקימות המרכז הטיפולי "למרחב" ומיזם "בשבילם") ומטפלת באומנויות, הנמצאת כיום בעיצומו של תהליך ההכשרה התובעני לאנליזה קבוצתית.
במהלך השיחה הן מבקשות לפרק את המיתוסים הרבים סביב הטיפול הקבוצתי, להבין את הפילוסופיה העומדת בבסיסו, ולבחון את הרלוונטיות האקטואלית שלו לחברה הישראלית בכלל ולחברה החרדית בפרט, במיוחד על רקע התקופה המורכבת והטראומטית שעוברת המדינה.
מפתרון דחק לדרך המלך
כדי להבין לעומק את האנליזה הקבוצתית, יש לחזור אחורה בזמן אל ראשית המאה ה-20 ואל אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. פרויד ביסס את השיטה הקלאסית והאינטימית שבה המטופל שוכב על ספה, אינו רואה את המטפל היושב מאחוריו, ומפליג באסוציאציות חופשיות במשך שעות אחדות בשבוע לאורך שנים. בראיון, ד"ר דורון מתארת אנקדוטה היסטורית שבה פרויד, בעת מסעו לארצות הברית, אמר ליונג כי הוא "מביא להם את המגפה" – ואכן הפסיכואנליזה "הדביקה" את העולם המערבי והפכה לשיטה השלטת בטיפול הנפשי.
התפנית שהולידה את הטיפול הקבוצתי לא צמחה מתוך תיאוריה בחדר סגור, אלא מתוך הכאוס של מלחמת העולם השנייה. ד"ר דורון מתארת מצב חירום שבו מיליוני חיילים שבו הלומי קרב מן המלחמה (מונח שקדם להגדרת ה-PTSD המודרנית. חיילים אלו היו במצב של "לימבו" – לא כשירים לחזור לחזית כי לא תפקדו, אך גם לא במצב המאפשר חזרה הביתה. מערכות הבריאות בבריטניה קרסו תחת העומס, בתי החולים התמלאו עד אפס מקום, והשיטה הפסיכואנליטית הפרטנית – הדורשת משאבי זמן וכסף אדירים ומטפל אחד לכל מטופל – לא יכלה לתת מענה להמונים.
מתוך האילוץ הכלכלי והמערכתי הזה, בתי חולים צבאיים באנגליה, החלו לקבץ חיילים לקבוצות טיפוליות של 8-10 משתתפים. אולם, מה שהחל כניסיון נואש לחסוך זמן וכסף, התגלה כהצלחה טיפולית מסחררת. הפסיכיאטר ס.ה. פוקס, שנחשב לאבי האנליזה הקבוצתית, זיהה כי המטופלים אינם רק חולקים את צרותיהם, אלא מרפאים זה את זה באופן פעיל. ד"ר דורון מדגישה כי למרות שגם כיום אנשים מגיעים לטיפול קבוצתי לעיתים מתוך אילוץ (בשל תורי המתנה ארוכים לטיפול ציבורי או עלויות גבוהות בפרטי), עבור רבים זהו הטיפול המיטבי. הסיבה לכך פשוטה ועמוקה – רוב הבעיות האנושיות המעיקות עלינו – דכדוך, חרדה, קשיים חברתיים ודימוי עצמי נמוך – נוצרות ומתקיימות בתוך יחסים. אי לכך, במקרים רבים, הפתרון הטוב והיעיל ביותר עבורן הוא בתוך מיקרוקוסמוס של יחסים – הקבוצה.
היכל המראות
בניגוד לדימוי הקומי של "שמונה אנשים שוכבים על ספות ומדברים אל התקרה", האנליזה הקבוצתית מתרחשת בישיבה במעגל. צורת המעגל היא עקרונית וסמלית כאחד: למעגל אין פינות, אין "פריפריה", אין "ראש שולחן" ואין היררכיה גיאומטרית. כולם – כולל המנחה – יושבים במרחק שווה זה מזה ומהמרכז, על כיסאות זהים. המנחה מזמין את המשתתפים לדבר על כל דבר העולה בדעתם – בדומה להנחיה הפרוידיאנית הקלאסית, וכל נושא כשר לדיון החל מפקק תנועה מרגיז בדרך לקליניקה, דרך אירועי היום-יום, ועד לחלומות, פנטזיות וטראומות ילדות עמוקות.
הייחוד של השיטה, כפי שמסבירה ד"ר דורון, טמון בכך שאנשים לא רק מספרים על בעיותיהם, אלא מתנהגים אותן בחדר. אדם לא צריך להעיד על עצמו שהוא ביישן, כוחני, מנהיג או קורבן נצחי. בתוך כעשרים דקות של אינטראקציה בקבוצה, ההתנהלות הזו תתממש בפועל בחדר, במסגרת הקבוצתית. המשתתפים נוטים לשחזר באופן לא מודע תפקידים משפחתיים נושנים – הילד הבכור האחראי, הליצן שמפיג את המתח, או "העובדת הסוציאלית", שמטפלת בכולם חוץ מאשר בעצמה. הקבוצה הופכת למה שמכונה בשפה המקצועית "היכל מראות".
בהיכל המראות הזה, המשתתפים מקבלים משוב אותנטי, ישיר ולעיתים מטלטל, שאינו קיים בעולם החיצוני המנומס. חברי הקבוצה משקפים זה לזה כיצד הם נתפסים, איך הם מדברים, ומה הם מעוררים באחר. תהליך הריפוי מתרחש דרך ההדדיות – המטופלים הופכים למטפלים של חבריהם. ד"ר דורון מציינת כי זהו סוד גלוי בטיפול הפרטני – העובדה שהמטופל עוזר למטפל שלו לצמוח, אך בקבוצה העזרה ההדדית הזו מוחצנת, והיא מובנית ומרכזית לתהליך הריפוי.
המנחה, בניגוד לפסיכואנליטיקאי הקלאסי, עוסק פחות ב"פירוש סמכותי" (Interpretation) של הסימפטומים, ויותר בתרגום (translation) של התקשורת והמסרים הלא מודעים שעולים בקבוצה, כדי להפוך אותם לנגישים ומובנים לכולם.
החברה קודמת ליחיד
אחת הנקודות המרכזיות והמרתקות בתפיסה המנחה את הפסיכואנליזה הקבוצתית, היא ההבדל הפילוסופי העמוק בין פרויד לפוקס. בעוד שפרויד ראה את ההתפתחות האנושית ככזו שמתחילה מהאינדיבידואל (התינוק המרוכז בעצמו ובצרכיו הביולוגיים) ורק בשלב מאוחר יותר (בסביבות גיל 4-5) מכירה בחברה ובחוקיה, פוקס הציג טענה הפוכה ורדיקלית – החברה קודמת ליחיד.
לפי גישה זו, התינוק נולד לתוך מטריצה חברתית קיימת. עוד לפני שיש לו תודעה עצמית, הוא כבר ממוקם ומוגדר על ידי רשת צפופה של הקשרים חברתיים שמועברים אליו דרך האם והסביבה הקרובה. האם הוא נולד למשפחה עשירה או ענייה? האם הוא בן או בת? שחור או לבן? לאיזה מעמד הוא שייך? האם הוא חי במדינה דמוקרטית או תחת משטר דיכוי? המסרים הללו מוטמעים בתוך הקשר הראשוני ומוטבעים בנפש. לכן, ההפרדה המקובלת בין "יחיד" ל"חברה" היא מלאכותית ונועדה לצרכי נוחות בלבד. כשאדם בקבוצה עוזר לאחר, הוא אינו "מבזבז זמן" על צרות של אחרים, אלא מטפל בעצמו דרך האחר, שכן כולנו רקמה אנושית אחת וקשורים ותלויים זה בזה.
האנליזה הקבוצתית בחברה החרדית
בחלק מרתק של השיחה, דנות ידידה גולדברג ונועם גרין בהתאמת המודל האנליטי לחברה החרדית. הן מתארות מפגש מעניין של ניגודים. מצד אחד, החברה החרדית היא קולקטיביסטית וקהילתית במהותה. האדם החרדי רגיל לפעול כחלק מקבוצה, מניין או קהילה, ולכן המעגל הקבוצתי מרגיש לו לעיתים קרובות "בבית" וטבעי יותר מאשר המפגש האינדיבידואליסטי המנוכר. התפיסה ש"החברה קודמת ליחיד" היא כמעט מובנת מאליה בהקשר התרבותי הזה.
מצד שני, המבנה הקהילתי הצפוף מייצר אתגרים של ממש סביב סוגיית הסודיות והחשיפה. בחברה שבה "כולם מכירים את כולם", כולם קרובי משפחה של כולם, והמידע עובר במהירות הבזק, החשש מחשיפה (שעלולה לפגוע בשידוכים או במעמד המשפחתי) הוא עצום. לכן, האנליזה הקבוצתית דורשת הקפדה יתרה ובלתי מתפשרת על כללים נוקשים של אנונימיות (מחוץ לקבוצה) וסודיות. קבוצה אנליטית חייבת להיות מורכבת מזרים גמורים, והאיסור על מפגשים מחוץ לחדר הטיפולים הוא קריטי, כדי לאפשר מרחב בטוח לחשיפת סודות כמוסים. ידידה מדגישה כי בחברה החרדית, בניית הקבוצה דורשת מלאכת מחשבת וזהירות רבה כדי להבטיח את הזרות הזו.
סוגיה נוספת היא ההפרדה המגדרית. בעוד שקבוצות מעורבות מאפשרות עבודה על יחסים בין המינים בזמן אמת, בחברה החרדית לרוב יתקיימו קבוצות נפרדות לגברים ולנשים. ד"ר דורון מציינת כי יש בכך חיסרון מסוים, אך גם יתרון עצום של אינטימיות וכוח נשי. המרחב הנשי הבטוח מאפשר הסרת מסכות ושיתוף של סודות עמוקים וכואבים, שלעיתים לא היו נחשפים בנוכחות גברים.
לא טיפול מהיר
בתוך עולם המקדש מהירות ופתרונות אינסטנט, ד"ר דורון מדגישה כי האנליזה הקבוצתית היא "עוף מוזר", היא אינה טיפול "קוויקי" או התערבות קצרת מועד. מדובר בתהליך של "בישול איטי" ועמוק. המטפלים דורשים מהמשתתפים התחייבות ראשונית של ארבעה חודשים לפחות, רק כדי לצלוח את שלב הכאוס, הבלבול וההתנגדות הראשונית. בפועל, ד"ר דורון מספרת על קבוצות שרצות ברציפות במשך 16 ו-17 שנים, כאשר משתתפים נשארים בהן תקופות ממושכות של שנים ארוכות. הקבוצה הופכת עבורם לעוגן יציב בחיים, המלווה אותם בצמתי חיים, משברים ושמחות, בדומה למשפחה אלטרנטיבית תומכת.
בהתאמה, הדרישות מהמטפל (האנליטיקאי הקבוצתי) הן מהגבוהות והתובעניות ביותר בעולם הטיפול. מעבר להסמכה בסיסית כמטפל (פסיכולוג או עובד סוציאלי), נדרשת הכשרה ייעודית של כארבע שנים. ההכשרה כוללת לימודים תיאורטיים, הדרכה צמודה, והכי חשוב, התנסות אישית כמטופל בקבוצה אנליטית למשך שלוש שנים לפחות. ד"ר דורון, שחוותה זאת בעצמה, מתארת את הטיפול הקבוצתי שעברה כמשמעותי ביותר, כזה ששינה את חייה והפך לחלק מזהותה – הרבה מעבר להיותו עבורה כלי מקצועי. היא מתארת את חוויית ההנחיה לא כמתישה, אלא ככזו הממלאת באדרנלין – עבודה אינטנסיבית של החזקת שמונה מטופלים בבת אחת, הקשבה לרבדים הסמויים וניצוח על הדינמיקה האנושית המורכבת.
חזון חברתי – המקום של "השעיר לעזאזל"
בסיום הראיון, ד"ר דורון קושרת את העבודה הקלינית בחדר הסגור למציאות הישראלית המורכבת והמדממת שבחוץ. היא מתארת את תופעת "השעיר לעזאזל" בקבוצות – אותם משתתפים שסבלו מדחייה כל חייהם ומגיעים לקבוצה כדי לשחזר, ולבסוף לשנות ולרפא, את התפקיד הכואב הזה.
החזון של האנליזה הקבוצתית, כפי שמסכמת ד"ר דורון, הוא חזון של הכלה רדיקלית. המטרה היא לקחת את ה "אאוטקאסט" – החריג, הדחוי, ולהפוך אותו לחלק אינטגרלי מהשלם – להעניק לו תחושת שייכות אמיתית. ד"ר דורון מביעה תקווה כי עקרונות אלו יוכלו לחלחל מהקבוצה הקטנה אל החברה הישראלית הגדולה וליצור מרחב שבו חרדים וחילונים, באזורי הסכמה ואי הסכמה, ימנים ושמאלנים, יוכלו לשבת יחד במעגל. לא כדי להסכים בהכרח, אלא כדי להכיל את השונות, להקשיב לכאב של האחר, ולקיים דיאלוג דמוקרטי אמיתי של שלום פנימי. "לא טוב היות האדם לבדו", והקבוצה היא התזכורת החיה לכך שהריפוי שלנו כרוך, בסופו של דבר, בריפוי של הזולת.
